יפה שתיקה

יפה שתיקה,

ממש בדומה לימים אלה לפני 20 שנה הייתה לי הזדמנות נדירה,  לגור בדירת סטודנטים ישנה עם שני חברים שכל אחד הערצתי על מה שיכולתי ללמוד ממנו, הם היו חכמים, שנונים, שונים, משוחררים,  משכילים, מצחיקים ולהפתעתי יש להם גם  תחביבים. יובל ויוסי (שמות בדויים), הם באו אלי בזמן הנכון כמודל לחיקוי וצמיחה בחיים.

הישראליות לא זרה לי בכלל, הרי אני סופג אותה מאז שהתחלתי לראות את משחקי מכבי בערב ימי חמישי, או לצאת עם אבי ליום עבודה בחופשים, או לישון על הגב ולראות מטס מדהים של מטוסי קרב משוכללים. איזה יפים הם שנות ה- 90 שכולנו ספגנו את האמונה שאוטוטו יהיה שלום, אפילו הערבים התחילו לדקלם את המנגינה "עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו" ולא כמו שנות ה- 60 שלבקר רופא, סבא שלי נדרש לאישור מהמושל הצבאי.

אך  שלושה כדורים שינו את הדרמה, ואני כמעט בטוח שכמה אימהות ערביות הזילו דמעה כשראו את מלך ירדן ומצריים בהלוויה. אך אל דאגה מורשתו ומחליפו בטוח ימשיכו את הדרך למזרח תיכון המואר והחדש.

ועוד רמטכ"ל הגיע אך הבחור עם הסרבל הלבן היה שונה, הוא נתן תחושה שהוא יודע מה הוא עושה, הוא אסרטיבי והוא מכיר את הערבים הכי טוב בעולם, נכון היה חיבוק עם המזוקן, מי כג'סטה יכנס קודם בדלת לבית הלבן, והנה אוטוטו יהיה השלום המיוחל. אך מישהו הבין בתוך החדר הסגלגל שהעת לא הגיעה להכיל את הפתרון הסופי כי יש עוד מלא דברים בקיבה.

ואז טבע את המשפט כנראה לכל החיים  "אין פרטנר לשלום" ממש בדומה למשפט "שהערבים נוהרים" וחזרנו לשנות השישים עם כמה שינויים.

בימים אלה לפני 20 שנה, יובל ויוסי לימדו אותי להכין טחינה גולמית, סלט קצוץ וטבעות בצל על אורז לבן מאודה, הם שניהם אוכלים בריא ושומרים על הגוף. וככה עם הארוחות ניסיתי לומר להם שהמצב בכפר לא מזהיר, והאופטימיות מתחלפת בשגרה אפורה אפורה, כמו התחושה לחזור למציאות לאחר חופשה ארוכה או אפילו יותר גרועה. הם לא הבינו ובשלהם תכננו את הסופ"ש.

והגיע הבולדוזר ובעצת יועץ אסטרטגי החליט לשחוט עוד פרה קדושה, הפעם הוא הראה לעולם המוסלמי שיש עוד כניסה להר הקדוש והכיפה המוזהבת, והתגובה לא איחרה לבוא, יחידה מובחרת  חיכתה למפגינים, ומנהל האירוע סמן איזה 13 לא יחזרו לאימא שלהם באותם ימים חמים נורא.

נרות נדלקו, שירים נכתבו והסיסמה לכל אחד יש שם חזרה ונכתבה. לדעתי היום רק אימא שלהם זוכרת אותם, וועדת אור שחררה את הלחץ וביקשה סליחה.

יוסי ויובל הם באמת חברים טובים, למדתי מהם המון, לא אשכח כמה צחקנו וטיילנו ביחד,  אך עדיין כעסו נורא איך ערבי חושב על לחסום כביש ראשי שמוביל לצפון, רק בגלל הסיבה הקטנה  ששרון נכנס לחלקה הקדושה.

והמסקנה שלא צריך לדבר כשאוכלים, כי יפה בהם שתיקה.

והרבה מים עברו בנהר ועדיין יפה שתיקה, כי עדיין יש הרבה בקיבה.

לאחרונה התבשרנו על שלום עם הערבים, וכל הישראלים התחילו לחשוב עסקים, כי לרועי הגמלים יש אוצר שהשם נתן, והראש היהודי כרגע עסוק איך למנף אותם.

איך אני מתגעגע ליובל ויסוי כי למדתי מהם המון, צחקנו טילנו אכלנו,  אך דבר אחד בטוח על הסכסוך הערבי-יהודי יפה שתיקה.